בבואנו להתמודד עם קריאת טקסט בעל משמעות עם ילד שעדיין מתקשה, יש לדון בכובד ראש בסוגיית הקריאה בלשון הקודש שנוגעת לבנים וגם לחלק מהבנות.
צריך תמיד לזכור שהצורך הדחוף ביותר שלנו הוא שילד יתפקד בכיתה ויעמוד בקצב הקריאה שלה. לכן, מתוך גישה של 'ירידה לצורך עליה', וכיון שיכולת הרכישה של הקריאה היא יותר יעילה כשעושים זאת בשפה שבה הילד מדבר ומבין, במקרים מסוימים עלינו לתרגל את הקריאה בעברית ולא בלשון הקודש. כלומר, לא להבדיל בהיגוי בין קמץ ופתח (שזה ההבדל העיקרי, לפי הנוסח הליטאי).
כמובן שיתעורר חשש שמא הילד לא ירכוש את המיומנות החשובה של קריאה בלשון הקודש, אבל המציאות היא הפוכה. ברגע שהילד יהיה קורא מיומן, הוא יוסיף בקלות את לשון הקודש לאופן הקריאה שלו בטקסטים של קודש, בדיוק באופן שבו הוא היה אמור ללמוד להשמיט אותה עם הזמן בטקסטים של חול. אין לשכוח שבמסגרת הכיתתית הוא קורא קבוצתית במשך שעות בכל יום בלשון הקודש, והוא כבר יודע באופן אינטואיטיבי את אופן הביטוי של המילים.
נקודה זו היא אמנם רגישה ונוגעת בציפור נפשנו, אבל מוסכם על דעת הכל שילד שמתקשה בקריאה צריך לוותר בשלב מסוים, זמנית, על הקריאה בלשון הקודש לטובת העניין. עיקר שיקול הדעת צריך להיות מוקדש לשאלה כמה זמן להמתין עד המהלך הזה.
על פי נסיוננו, שלב זה מגיע עם תחילת קריאה מתוך החומש בכיתה, כי באותו רגע מתחיל להיווצר פער בין הילד המתקשה לבין הכיתה, ומצב זה יש להתייחס אליו כמצב חירום שמחייב פעולה מיידית.
