תהליך לימוד הקריאה המקובל הוא מדורג. והוא מסתמך על היכולת לפרק את המילה לצליליה, מה שמוגדר כמודעות פונולוגית. הילד לומד להכיר את האותיות בשמן, אחר כך את הצליל המייצג אותן, אחר כך את התנועות. בשלב הבא, הוא לומד איך תנועה משפיעה על אות, ואיך נשמע הצליל בצרוף התנועה. אחר כך אנחנו מלמדים אותו לצרף צלילים זה לזה וליצור הברות, והברות מצטרפות למילים.
בדרך כלל, אחרי תקופה של קריאה בשיטה זו, של זיהוי צלילים בודדים והרכבתם למילה שיש לה משמעות, ילדים מתחילים להכיר מילים ולזהות אותן גלובלית כיחידה אחת, ולא נדרשים עוד לתהליך הפרוק של המילה לצליליה. המעבר ההדרגתי לקריאה של חומר לא מנוקד מתאפשר כאשר הילד יכול להסתמך על בנק הולך וגדל של מילים הזכורות לו באופן גלובלי, צילומי. רק כשיתקל במילה לא מוכרת, ידרש שוב לתהליך הפונולוגי של הקריאה.
הבעיה מתעוררת כשילד נתקע בשלב הקריאה המתבססת על מודעות פונולוגית, ולא מצליח להתקדם הלאה.
אמנם, אופן זה של קריאה עשוי להיות מדוייק, אך אינו יעיל. זו קריאה איטית, דורשת מאמץ רב, ומקשה על הבנת הטקסט הנקרא, וכמובן מחייבת ניקוד. זו אינה קריאה טבעית, ואנחנו המבוגרים איננו קוראים כך.
כדי להפוך את הקריאה ליעילה ומהנה, אנחנו חייבים להעביר את הילד ככל המוקדם לקריאה טבעית.
