אחד הדברים שאני אוהב להמחיש להורים וילדים המגיעים אלי, הוא איך אני, בתור אדם שאינו מבין יידיש לחלוטין, קורא ספר ילדים ביידיש. מקורא ותיק ויעיל, אני הופך באחת לילד מתקשה ועילג, לקוח בטוח של הוראה מתקנת. כדאי לנסות בבית! (חשבו על ההשפעה המעודדת שיש למופע קריאה כזה על הילד המתקשה עצמו…)
מה קרה בעצם? הרי יידיש נכתבת לפי כללי הכתיבה של עברית, ולכאורה, אם אני קורא היטב עברית עם ניקוד, עלי להצליח לקרוא גם יידיש מנוקדת, וכל הבעיה צריכה להתבטא רק בהבנה ולא בקריאה הטכנית!
ועוד - תופעה מוכרת היא, שטקסט צריך לעבור הגהה של כמה אנשים שונים לפני הדפסה, וכמעט תמיד נגלה מאוחר מדי שנפלו בו טעויות. איך יתכן שלא לא ראינו אותן?
עכשיו, קראו שוב את הקטע הקודם -
האם זיהיתם את המילה המיותרת?
אם כן, כל הכבוד. אכן, קראתם בעיון. אם לא, אתם בחברה טובה. רוב האנשים משלימים מילים חסרות, מתעלמים ממיותרות ולא מבחינים בשגיאות כל עוד הן לא עוצרות את רצף הקריאה.
איך כל זה קורה?
מעבר לשימוש בבנק עשיר של מילים מצולמות המאוחסנות אצלנו בזיכרון, אנחנו המבוגרים קוראים באמצעות הרבה מאוד ניחוש, שנעזר בהבנה ובהקשר. אנחנו צופים מראש לפי ההקשר של הקטע מה יהיו המילים הבאות, ובדרך כלל גם צודקים. לכן איננו צריכים לזהות אותן במדויק, ומסתפקים בזיהוי כללי.
לכן אנחנו גם לא מזהים טעויות הקלדה, כי הן נבלעות בתמונה הכללית, ולכן נתקשה מאוד לקרוא ביידיש בטכניקה של חלוקת מילה להברות ותנועות, כי זו אינה טכניקה יעילה.
